ביקורת מופע: שרית חדד שבה להיכל הדרבוקה
בשנים האחרונות היו לא מעט אנשים שהתחילו ללחוש ששרית חדד בבעיה, שהקריירה קצת בירידה, שהיא לא מוצאת את עצמה, שהקסם פג, שלולא שלוש העונות של "דה ווייס" שמחזיקות את הפופולריות שלה דרך הרייטינג של מסך ערוץ 2, כבר היינו חוזים בנפילה. אז קחו את כל הספקות, הפקפוקים והביקורת שלכם חזרה. שרית חדד מודל 2015, עם המופע החדש בעקבות האלבום-בהפתעה "שרית חדד" (אלבומה ה-22), היא אמנית שמצאה את עצמה, שיודעת מה שהיא רוצה, שהולכת יחד עם המנהל הנצחי אבי גואטה למקום שאליו היא מכוונת, ואחרי עבודה קשה מצליחה לסחוב את הקהל שלה יחד איתה בדיוק לשם.
"לנשום אותך"
שרית חדד והפסנתר - "אבא"
חדד חזרה להיכל התרבות בתל אביב אחרי היעדרות בת שש עשרה שנה (מאז ימי "כמו סינדרלה" העליזים), עם חולצה עליה כתוב "Girls Are Rebels". לא פחות. כי שרית חדד, גם כשהיא בלב המיינסטרים בישראלי ומלמעשה מהווה את אחד ממגדיריו הבולטים, לא שכחה להיות מוזיקאית וזמרת שמחפשת איך לאתגר את עצמה ואת הקהל. נכון, היא מביאה איתה למופע הזה ארסנל גדול ומוכח של להיטי מיינסטרים (חגיגה, קרוסלה, כשהלב בוכה, מירוץ החיים, בחום של תל אביב, תלך כפרה עליי), שבלעדיהם לא תוכל לאסוף כזו כמות של קהל, אבל במהלך שנמשך כבר ארבע שנים, מאז האלבום "20" שיצא ב-2011, היא הולכת חזק על המוזיקה היותר כבדה, עם השפעות ערביות וטורקיות.
הלהיטים הגדולים שהיא ניפקה בשנים האחרונות הם שירים כמו "סוף שבוע בפריז", "אור כוכב", "בא לי", "הקשיבו חבריי", "Do You Love Me" ו"רק שתדע את האמת". מהאלבום החדש הצטרפו אליהם במופע הזה "חיכיתי לו", "מימי" ו"לילה לילה", "כינורות ינגנו" ו"לנשום אותך". רובם (ככולם) בוצעו במופע הזה בגרסאות עם טעם ערבי-טורקי, כשאת חדד מלווים שמונה נגנים שהובאו במיוחד מטורקיה - חמישיית כלי מיתר, דרבוקיסט, נשפן ונגן קאנון. זאת בנוסף לתשעת הנגנים המקומיים, כולל אבי יפרח בבס בקצה אחד ועמית הראל בפסנתר בקצה השני, וצמד זמרות הליווי, סך הכל עשרים איש על הבמה, כולל חדד. אגב, כלי המיתר זהרו גם בקטע סולו מיוחד בעיבורו של "בחום של תל אביב" ("פרחה במרצדס"), ויחד עם הקאנון העניקו חווייה נהדרת בקטע אינסטרומנטאלי יפה באמצע הקונצרט.
שרית חדד עם אלקנה מרציאנו - "שלום חבר"
היום כבר אפשר לומר שבפניה שלה להשפעות הערביות והטורקיות בשנים האחרונות, חדד למעשה היתה זו שהכינה את הקרקע לפריצה של דיקלה ולהתקבלות של נסרין קדרי. ולמעשה היא אף הקדימה את גל החזרה של הצעירים (עומר אדם, מאור אדרי, מתן גלילוב) לשירי הדיכאון המתוק. נציג בולט של אותו דור חדש של דיכאון מתוק, אלקנה מרציאנו זוכה "דה ווייס", אף התארח אצלה אמש על הבמה בביצוע משותף ל"שלום חבר" המיתולוגי, מתוך אלבומה הראשון, ובשיר נוסף. חדד, כך מתברר בדיעבד, היתה "הראשונה לזהות". יחד עם גואטה והשותף הבכיר ליצירה שלה, הנרי, את הכמיהה לרטרו ערבי-טורקי (במקביל לרטרו התימני נוסח "הפרויקט של רביבו"). כשעל הבמה שמונה נגנים מסלסלים מטורקיה ומולם היכל תרבות מלא מענטז ומצדיק את הקלישאה העיתונאית בדבר "היכל התרבוש" - ניתן לומר שחדד בהחלט מצאה את הכיוון אליו רצתה להוביל, והצליחה להביא לשם את הקהל.
כמעטפת למוזיקה, קיבל הקהל במופע הזה את השואו השרית חדדי במיטבו. לראשונה בחייה היא ליוותה את עצמה בנגינה בפסנתר, בביצוע לשיר "אבא", השיר הראשון שהלחינה בחייה, בגיל שבע עשרה, כשהצ'לן הטורקי מלווה אותה. היא ניגנה במלודיקה שלה בפתיחת "רק שתדע את האמת", והובילה רביעיית דרבוקיסטים (כולל הטורקי) לסשן דירבוקים וירטואוזיים, אולטרא-חפלה דה-לוקס. תענוג.
היכל הדרבוקה
חדד נראית ונשמעת נהדר במופע הזה. התגובה הראשונה של הנשים שישבו בשורה מאחוריי כשהיא עלתה על הבמה היתה "יואו, תראו כמה היא רזתה". ומעבר למראה החיצוני, עם עשרים שנות ניסיון ויכולת שירה פנומנלית, היא משלבת נהדר בין שמחת חיים למכובדות, בין החבר'מנית המגניבה שמדרבקת ומרימה את הכפיים, לזמרת עם קול מוזהב, בעלת מקצוענות ודיוק. ולא פחות חשוב - אחרי שבשנים האחרונות ראינו אותה פה ושם מופיעה בלי ניצוץ בעיניים, אותו ניצוץ החיים חזר, ואמש היא הפגינה הנאה והתרגשות מעצם המופע עצמו, מהנגינה, המוזיקה, והפרגון מהקהל, באה לתת ולקבל אהבה.
שרית חדד של המופע "שרית חדד" נראית במקום הנכון ושלמה עם עצמה כמו שלא ראינו אותה כבר כמה שנים. היא במקום האמיתי שבו היא כיוונה להיות - מצד אחד זמרת כל-ישראלית ששרה את "כשהלב בוכה" ("שמע ישראל") עם בחור בעל צרכים מיוחדים שיושב בכיסא גלגלים, בקושי מצליח לשיר אבל מתאמץ ומצליח, והקהל מוחה דמעה ומוחא כפיים; מצד נוסף מלכת פופ עם שרשרת להיטים בלתי נגמרת, ומצד שלישי, אמנית שמרגישה הכי בבית במרחב שבין טורקיה למצרים. דואט עם נסרין? למה לא בעצם.
"לילה לילה"