הסרט על קורט קוביין עצוב ופולשני
השבוע יצא על גבי DVD הסרט המסקרן Cobain: Montage of Heck שביים ברט מורגן ושיוקרן בנוכחות הבמאי ב-14 במאי בפסטיבל "דוקאביב". מורגן הוא גם זה שביים לפני שנתיים את הסרט הדוקומנטרי המוצלח על הרולינג סטונס "The Rolling Stones: Crossfire Hurricane" כך שיש לו נסיון בלתעד אמני רוק ושימוש בארכיונים עשירים. אבל למזלם של הסטונס הם בחיים ויכלו להפיק בעצמם את הסרט עליהם וגם לשמור על על עצמם מכל משמר בניגוד לקוביין המת. כי סרטו של מורגן על קוביין מעורר בעיני יותר מהכל שאלות קשות על מה ראוי ונכון להציג בסרט דוקומנטרי על אדם שאינו בחיים.
עטיפת ה-DVD של הסרט.
מורגן קיבל את הפרויקט ממשפחתו של קוביין שנתנה לו גישה חופשית לכל עזבונו בצורה שמאפשרת לו לייצר את הסרט האולטימטיבי על גיבור הרוק הגדול האחרון שהיה פה. מורגן משתמש בשלל כלים קולנועים בשביל לספר את סיפורו של קוביין החל מכלים קובנציונליים של דוקו הכוללים ראיונות עם הקרובים אליו, וקטעי ארכיון פרטיים/ביתיים מילדותו (מדהים כמה שהוא תועד כילד) ומשנותיו האחרונות עם קורטני ופרנסיס, דרך הקראת והנפשת יומניו האישיים, השמעת קלטות אודיו פרטיות של קוביין ועד קטעי אנימציה בהם הופך קוביין לדמות אנימציה של ממש.
הסרט כמו סיפורו של קוביין הוא סרט קשה, מעיק לפרקים, וכמובן שובר לב ועצוב. הוא מספר איך הפך הילד ההבלונדיני המתוק, שהיה מסמר המשפחה, לכוכב רוק מיוסר שלא הצליח למצוא מנוחה לנפשו, עד שאיבד אותה.
קוביין מתואר כילד היפר אקטיבי ומאוד רגיש שהוריו הצעירים לא ידעו איך להתמודד איתו והוא מוצא את עצמו, לאחר גירושי הוריו, נודד בין שני בתים בנסיון למצוא חום ואהבה. מורגן מצלם את המרואיינים בסרט בצורה לא מחמיאה וכמעט אלימה. חברתו הראשונה של קוביין מצולמת בצורה שלא עושה עמה חסד וכך גם אביו ואמו החורגת שנראית ממש מפחידה, סוג של קלישאה על ווייט טראש, ואפשר רק לנחש כמה קוביין סבל ממנה.
בהרבה מובנים זה יותר סרט על הורות והאיום בהורות צעירה מאשר על חייו של גיבור רוק. הסרט מציג את קורט וקורטני לאב כשני הורים צעירים ומאוהבים מבתים מפורקים שניסו להקים תא משפחתי נורמלי משלהם שיפצה על הילדות שלהם אך הסוף הוא טראגי. קטעי הוידאו של קוביין הקטן והמתוק גם מחדדים את המסר שכל ילד קטן מגיע לעולם עם דף חלק ומהי אחריות ההורים למה שקורה איתו אחר כך. גם הדמיון בין קורטני לאמו של קורט בולט לעין ומעניין.
יומני קוביין מונפשים בקטע מהסרט שמציג את בחירת השם נירוונה:
הסרט מעלה כאמור תהיות רבות על מוסריות ועל החדירה לפרטיות המת. כריס נובוסליק מ"נירוונה" מספר בראיון שנערך עמו בסרט כמה קוביין שנא להיות מושפל, בעיקר על ידי מבקרים/עיתונאים, ושזה הביא אותו לתסכול וזעם עמוקים ולא ברור איך זה בדיוק מתיישב מוסרית עם הבחירה של מורגן לחשוף באופן פומבי את אובדן הבתולים הטראומטי של קוביין מול מיליוני צופים בכל העולם. הסרט הרי חושף שקוביין הנער ניסה להתאבד בגלל שהובך והושפל על ידי חבריו לתיכון אז האם לחשוף זאת בצורה כה פרטנית לעיני הציבור זה לא לרצוח את נפשו בשנית? במה תורם הגילוי הזה בצורתו הפולשנית לסרט ולזכרו של קוביין?
ובכלל האם ראוי לפרסם כך יומנים של כוכב רוק שמת? יש לציין שחלק מהיומנים של קוביין כבר יצאו מזמן על גבי ספר באופן מסחרי אבל זה לא מצדיק את העניין. גם כשקוביין כתב את חייו בשירים שלו הוא לא רצה באמת להחשף ונהג להתחמק בראיונות מפרשנות לשיריו ומלשייך את הטקסטים שלו לחייו האישיים. גם בסרט אפשר לשמוע את קוביין מסביר למראייין שהשיר "I Hate Myself and Want to Die" הוא בדיחה אבל סביר להניח שכך הוא הרגיש באמת.
הסרט גם לא עונה באמת על השאלה למה קוביין לא נהנה מהצלחתו אחרי שכל ילדותו סבל מחוסר אהבה והיה נראה שהוא נורא רצה לפרוץ ולהצליח עם המוזיקה שלו. גם האפשרות שסבל ממאניה דיפרסיה לא מטופלת בסרט (השיר "ליתיום" יוחס תמיד לתרופה למניה ולאפשרות שקוביין שסבל ממנה).
דווקא בראיון לא ערוך שמופיע ביוטיוב (ולא מופיע בסרט המדובר) שנערך חודשים ספורים לפני מותו אפשר אולי לקשור בין שני הדברים כאשר המראיינית אומרת לקוביין שהיא מופתעת שהוא נחמד אליה בניגוד לתדמית שלו כמרואיין ציני וקשה והוא עונה לה בכנות שזה תלוי במצבי רוחו המשתנים.
ראיון מרתק עם קורט קוביין מאוגוסט 93. הקטע על מצבי הרוח מופיע לאחר 9 דקות:
גם המוזיקה נשארת בצל. אין התעסקות ממשית בשירים, ביצירה, בהשפעות המוזיקליות שעיצבו אותו ובמורשת שהשאיר אחריו קוביין. רגע ההחתמה והוצאת האלבום הראשון Bleach עובר בחטף, ורגע הפריצה של "Nevermind" מטופל אמנם במשפט חזק של אמו של קוביין על חוסר המוכנות שלו להצלחה אבל גם זה מרגיש מעט מדי. מצד שני, הסרט כן יכול לשפוך אור עבור מעריצי נירוונה לגבי טקסטים כמו "Serve The Servants" בו מתייחס קוביין לאביו או לגבי הבחירה שלו בקאבר המצמרר של לדבלי "Where Did You Sleep Last Night". כך שהסרט מעורר בסופו של דבר תחושה מעיקה של החמצה וקושי, גם מסיפור חייו של קוביין וגם מהסרט שישאר ממנו.
נירוונה מבצעים את Serve The Servants ברומא זמן קצר לפני מותו של קוביין: