ביקורת אלבום: שלום חנוך פוליטי ורלוונטי ב"המקרה והטעות"
נבואות הזעם התגשמו. שלום חנוך. צילום: אורית פניני
ב"המקרה והטעות" שלום חנוך הוא מה שאתה מצפה לקבל ממלך רוק מזדקן, שפעם היה נביא זעם, והיום מרבית הנבואות שלו כבר התגשמו, ולו נותר רק להמשיך ולתאר אותן. שלושים שנה אחרי שהרים את המדינה על הרגליים עם "מחכים למשיח", הלהיט הענק והאלבום, שנחשב לרגע שיא בקריירה שלו וכלל שירים כמו "הוא לא עוצר באדום" ו"שוקו", חנוך ממשיך גם ב"המקרה והטעות" לדבר פוליטיקה, אבל כבר מזמן לא מעמדת המוכיח בשער שעומד עם האצבע ואומר לכולם "נו נו נו", כפי שעשה ב"א-לי-מות" או ב"אל תקרא לי עם". הוא היום כבר מעבר למאבקים, מביט עליהם מהצד, ועדיין לא חושש להחזיק בדעותיו. כמו ב"לשכוח שלא טוב", שנכתב בעקבות "צוק איתן" ("רוצה להודות שאני מסתכל על הכול מרחוק, ורואה שישנו צד שני, וזאת לא עבירה על החוק"). כמו ב"אנשים" שספוג ייאוש מקולות ההמונים. כמו ב"ההר" שמתייחס לפונדמנטליזם האיסלאמי דרך המשל המפורסם על מוחמד וההר.
זהו אלבום שבו חנוך, שהשנה ימלאו לו 69, מנהל דיאלוג סמוי וגלוי עם המוות. בניגוד לציפייה השטחית של קהל ותקשורת, הוא לא עושה זאת דרך מותו של אריק איינשטיין ז"ל, אלא דרך חבר מת אחר, מאיר אריאל ז"ל. כשחנוך שר "מה מיהרת כל כך למות?" ב"תמיד זה עכשיו", הוא נזכר באריאל ובקיבוץ משמרות. חנוך בחר להלחין כאן צמד שירים שהותיר אחריו אריאל המנוח, "פחדתי" שמדבר על המוות, ו"הנשים בחיי", שמדבר גם הוא על רגע לפני המוות. קשה לחשוד בחנוך שהוא מנסה לסחוט כאן רגש מהמאזין על ידי בחירה בשירי מוות של משורר אדיר ומת. הרבה יותר נעים להבין שהוא מפענח לעצמו ולנו את הגעגועים והמוות הפתאומי של אריאל דרך שירים גנוזים שבהם אריאל עצמו מתייחס למותו, ולכך צריך אומץ אישי ואמנותי.
"תמיד זה עכשיו"
אפרופו מאיר אריאל ז"ל, חנוך מסיים ב"אנשים" את הבתים עם "וכלום לא נשאר מלבד המואזין" ו"שום דבר לא מרגיע אותם, מלבד המואזין", ואי אפשר שלא לחשוב על "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" מ"שיר כאב". ככה זה כשמשוררים גדולים מצדיעים ומתייחסים האחד לשני. ואם כבר משוררים גדולים, חנוך מלחין כאן בצעד יוצא דופן את "ליל קיץ" של נתן אלתרמן מתוך "כוכבים בחוץ", שיר שהגיבורה שלו היא העיר עצמה בשעת לילה, על היופי והסכנה שבה. כמי שער בלילות וישן בימים, הגיוני שחנוך יבחר בשיר הנפלא הזה, ומנגד, מתי לאחרונה חנוך הלחין שירים שאינם שלו?. כאן יש שלושה, מה שמעיד על פתיחות והתבגרות.
ואם כבר פתיחות והתבגרות, שיר הנושא "המקרה והטעות" הוא שיר שבו חנוך מודה למעשה שמאחורי הכישרון הענק, שניפק בעשורים האחרונים מאות שירים מוצלחים (לעצמו ולאחרים כמובן), עומדים לא פעם המקרה והטעות, ויש להוסיף גם "הניסוי ותהיה". בשיר הזה, והוא לא היחיד באלבום, חנוך מדקלם ומדבר, מעין ראפ מבוגר, אבל לא שר. הויתור שלו על שירה בכמה מהשירים, שבאלבומים קודמים התקבל בביקורת על כך שהוא "כבר לא שר כמו פעם", צריך להתקבל כאן בהבנה ואהבה – כי חנוך אף פעם לא היה זמר-מבצע מקצועני אלא יוצר שמבצע את שיריו, ושעיקר כוחו הוא בהעברת המסר. השנים, הסיגריות והמאמץ הממושך, הצרוד, מימי "חתונה לבנה" ועד היום, הפכו את הקול שלו לנמוך מתמיד, לנוקשה יותר, לעוד פחות מתנגן באוזן, עד כדי שעדיף לקבל ממנו את המסרים שהוא מעוניין להעביר בחצי-דיבור הזה.
כבר לא מנופח. עטיפת האלבום
מוזיקלית ממשיך חנוך לעבוד כאן באזורי הנוחות שלו, עם לואי להב ומשה לוי הנצחיים כמעבדים, מפיקים מוזיקליים ויועצים אמנותיים (או בכל תואר אחר שתבחרו). מה יותר נוח מלהקליט (כמעט) אלבום שלם באולפן הפרטי שבעליית הגג, לשם מגיעים הנגנים והמעבדים. חנוך, להב ולוי ממשיכים כאן להתאים בכישרון בין שיר לעטיפתו. "המקרה והטעות" שכולו וידוי אישי זוכה לאריזה קצבית שמזכירה את "גם אני רוצה" של יהודה פוליקר. "פחדתי" עם פסנתר וגיטרה בלבד מזכיר את חנוך הבלוזי של האלבום "ערב ערב". "תלוי בטונים", אולי השיר הכי יפה באלבום הזה, זוכה לליווי כלי מיתר קלאסי, שמעניק לו אווירה סמי-חגיגית, ומוביל לפוטנציאל נאה ללהיט רדיו. "עוד לא שבעה ממני" חוזר שלושים שנה אחורה לרוק עם ליווי קלידים וגרוב חביב שנשמע די אייטיז, כולל סולו גיטרה רטרואי. "תמיד זה עכשיו" הוא בלדת רוק אקוסטית שנשמעת כאילו נלקחה מהאוסף השקט המפורסם של חנוך. שיר יפהפה עם ליווי פסנתר שמשתלב מקסים עם הגיטרות. הגדילה שלו בפזמון רק מעצימה את היופי.
גם בהמשך המוזיקה משרתת (ברוב המקרים) יפה את הטקסטים: "הנשים שבחיי" הוא בוסה נובה שמצליחה לחבר את העצב של המוות עם הכמיהה הארוטית. "אנשים" הוא רוקר זועם במיד-טמפו, כמו המילים עצמן. "חרש נושבת", רק עם גיטרה ואורגן, הוא ניסיון (יפה לכשעצמו) ליצור מעין המשך ל"אהובת נעוריי". חנוך שר לאט עם קול נמוך, וזה יותר שיר ערש משיר אהבה. ב"לשכוח שלא טוב", השיר הכי פוליטי באלבום, מקפידים חנוך, לוי ולהב שלא להיות אגרסיביים מדי, כדי שאפשר יהיה להנגיש את הטקסט מבלי להרחיק בעומס רוקיסטי. הצליל המעט "חלול" של השיר הזה משאיר למאזין זמן לקלוט ולחשוב על המילים ששר חנוך, וזו הרי המטרה כאן. "ההר", שיר שבו פונה חנוך בנאום תוכחה לאיסלאם הקיצוני (דרך אותו "מוחמד"), מלא ברעיונות הפקתיים שמנסים לצבוע אותו בצבעים טריקיים, אגדתיים, סמי-פסיכדליים, כאילו מדובר באירוע שמתקיים בהיסטוריה, בדמיון, או במקום אחר, אבל התוצאה לא קוהרנטית (אולי בכוונה). "ליל קיץ", כמצופה, הוא שיר מינורי בליווי גיטרה.
"המקרה והטעות" הוא האלבום שהכי מתאים לשלום חנוך, בגילו, במעמדו, כמי שכבר אמר את הכל, הלחין ושר את הכל, ועדיין ממשיך ליצור ולומר את דברו. הוא ממשיך לתאר את החיים דרך עיניו, וכפי שנהג בעבר - בתוך כל הרע, הוא נאחז באהבה. המשחק הכפול שהוא משחק כאן עם המוות דרך שיריו של מאיר אריאל ז"ל מלמד על השלמה. זה אלבום מבוגר ונכון, של יוצר ענק, שמתחיל לחשב את קיצו לאחור. ובעיקר עושה חשק ללכת ולראות אותו מופיע על הבמה, כי כמה שנים עוד נזכה לכך.
"אנשים"