הפיספוסים של רשימת 50 אלבומי האינדי הישראלים הכי טובים
זה היה צפוי שרשימת 50 אלבומי האינדי/אלטרנטיב הישראלים הכי טובים שפרסמנו ביום העצמאות לא תעבור בשקט. אז הנה מגיעה הכתבה שבה מפצים את מי שנפגע.
הגבתם בעמוד הפייסבוק שלנו והזכרתם את מי שנשאר בחוץ: מלכה שפיגל ו"ראש בלטה", "האיש שראה הכל" של רוקפור, "פסיכופט צעיר", כרומוזום, סליחות"", אהוד בנאי ויוסי אלפנט (הי חברים, להקה רטורית במקום 7!), החברים של נטאשה, "מפלצות התהילה" של משינה, אלבומי הסולו של ירונה כספי ו"גוונים כהים", אלבום הבכורה של "כנסיית השכל", אלבום הבכורה של "אנטיביוטיקה" ואחרים. כולם אהובים, חלקם לא ענו להגדה של אינדי, וחלקם לא קיבלו מספיק ניקוד בשביל להיכנס לרשימה הצפופה.
גם החברים שהשתתפו בדרוג לא הצליחו להכניס את כל האלבומים שהם אוהבים לרשימה המשותפת אז ביקשנו מכמה מהם לכתוב על האלבום החסר שלהם. כבונוס נפרסם גם את הבחירות של קוואמי, מייסד תחנת רדיו הקצה ואיש שמבין משהו באינדי ישראלי, שהיו מעניינות וייחודיות ולכן הרבה מהן לא הצליחו להגיע לרשימה המשוקללת.
אבל מתחילים ביואב קוטנר, מורנו ורבנו, שנזף בנו על כך שאלבומו של שלמה גרוניך "למה לא סיפרת לי?!" לא נכלל ברשימה.
יואב קוטנר על שלמה גרוניך - "למה לא סיפרת לי?!" 1971
האלבום הכי "אינדי" שיצא בישראל הוא "למה לא סיפרת לי?", אלבום הבכורה של שלמה גרוניך מ-1971. הוא גם הופק עצמאית (אמנם בחברת "פונוקול", אך רק כפרוייקט צד לא מסחרי) וגם המוסיקה שבו היא הכי "אינדי" שאפשר להעלות בדעת, בטח יחסי לכל מה שהיה באותה תקופה: משילוב של קלסי ורוק דרך תפילה חסידית ופופ בריטי ועד קטע טריפ LSD מטורף ומצמרר, שכמו כל האלבום הזה, נשאר אלטרנטיבי וקשה לעיכול גם 35 שנים אחרי. זה באמת אינדי. (יואב קוטנר)
האזינו לשלמה גרוניך בטריפ מתוך האלבום "למה לא סיפרת לי":
אסף הראל בחר את: ביקיני - ביקיני 1995
קרני פוסטל וחיים לרוז הסתובבו במקומות שכולנו מכירים, אבל את הדבר שלהם הם עשו לגמרי אחרת. כמי שגדל על עולם הביטים, נמשכתי לצליל של ביקיני כמו לטריפ הופ המכשף של מאסיב אטאק ופורטיסהד. ואפילו יותר. לא האמנתי שיש משהו כזה כאן, ועוד בזמן אמת. פוסטל ולרוז בישלו אלקטרוניקה נקייה ומדויקת בווייב חופשי ומשוחרר מכבלים של בית ופזמון, לעתים אף ג'אזי ומאולתר, לא חוששים להאריך קטעים ל-6 ו-7 דקות. ביקיני היו מערב ומזרח, מופשטים ומחוברים, לפה ולשם, בריסטול ורפיח. זה יכול היה להיות ציור אימפרסיוניסטי ("שמש"), קטע אורבני ("קו 25") או שיר אהבה קורע לב ("גם כשאני איתך"). זו גם הייתה נקודת חיבור בין שני מוסיקאים, שעל אף שמעולם לא עמדו בפרונט, תמיד היו במקום הנכון ועשו את הדבר הנכון. (אסף הראל)
*אסף הראל מגיש ועורך את התוכנית "מהניילונים" ב-88FM בימי שלישי ב-22:00
אמיר אשר בחר את: סיאם - Saiam Live 1986
כשאתה חי את ההווה, באמת חי אותו, לזמן אין משמעות. תמונת סטיל יכולה לספר תקופה, שתי שניות של רול תופים - להישמע כמו קיץ שלם. ב 1986, להרף עין שנמשך נצח, היה גשר שתחילתו ביהודה הלוי וקצהו בקאמדן. הוא היה עשוי מוהיקנים משוחים בג'ל והמעקים שלו היו עשויים מצלילים ששיקפו אותנו: אסקפיסטיים, מלאי תשוקה, מלנכוליים, אגרסיביים, עצובים. האי.פי. הראשון של סיאם, שהוקלט בהופעה חיה באותה שנה ושעוטר בתמונה יומרנית ומדוייקת, שמדברת גל חדש ומזכירה ביטלס תפס את הסאונד הזה: דחוס כמו המועדון המיתולוגי עצמו, אבל מאוורר מספיק כדי לתת לעוד משהו להיכנס ולהוכיח שיש סדק בכל דבר. אין בו את "Downtown Tel Aviv" או את "Changing". בשבילם לכו על "מלחמה ושלום" מ 89' או על האוסף המאוחר יותר, שני ריליסים שניסו לאגד בדיעבד את החתיכות המפוזרות שהלהקה השאירה אחריה, אבל בשביל החוויה האמיתית, המגובשת, לכו על האי.פי. הזה שבלעדיו פסקול חיי אינו שלם. (אמיר אשר)
*אמיר אשר בעל בלוג המוזיקה המשובח "רשם קול"
אסף נבו בחר את: שונרא - נופל על ארבע 1989
דן תורן הוא הגיבור הכי פחות מוערך ברוק המקומי, ואמן שהקליט אלבומי אינדי אלטרנטיביים שהתוו דרך לאחרים. בצמד האלבומים שהוציא בשנים 1988 - 1989, ״לוחמה בשטח בנוי״ ו״נופל על ארבע״ במסגרת ״שונרא״ עם יובל שפריר בתופים, דסי רוזנקרץ בבס ואורי בינשטוק בחשמלית, הוא הוריד את הרוק לגובה העיניים והמותניים. הוא שר באומץ על "העבד" ועל אונס ("בובה מדברת אנגלית"), היה מהראשונים שעשו ראפ (״ידיעות מניקרגואה״), ומהראשונים שהבינו שאלימות חשודה בסקסיות (״תגידי, רוצה מכות?״ ב״לבן על לבן״ שכתב יוסף אל דרור). הוא גם מהראשונים שהביטו על העולם ככפר גלובאלי ושרו על סין וצ׳לסי כמו על רוטשילד ושינקין. הזעקה שלו בשירים כמו "שיתוק" היתה אותנטית.
דן תורן ו"שונרא" - "שיתוק" ו"ידיעות מניקרגואה", בהופעה ב"לוגוס", 1989
מעל לכל בולטים באלבומים האלה האלמנטים שיובילו את הקריירה היפה של דן תורן בהמשך: כישרון הכתיבה, האומץ, הבלתי אמצעיות והנחישות. תורן הוא גורו של עריכת טקסטים לשירים, רוקר שלא יודע פחד ומישהו שתמיד יעדיף לזרוק בדיחה מלבנות פאתוס. המקום ממנו יצר את שני האלבומים הללו - אמן צעיר (שחקן, כותב פזמונים), שמביט על העולם מבעד למשקפיים שהן גם פוליטיות, מתבגרות ומבולבלות, גם מדברות על מועקות היום יום ואהבה, אבל גם לא לוקחות את החיים ואת עצמו בשיא הרצינות. הוא אומר שהמקום הזה והעולם לא נורמליים, אבל מודה שזה גדול ממנו, ומחפש נחמה בתשוקה ובקריצה. הוא כותב מתוך כאב ועם ביקורת, אבל גם עם השלמה עם מקומו. ההומור שלו מיוחד, ההשקפה שלו לא מתאמצת. הוא לא רוצה להיות כוכב, ויוצא הכי קול באופן הכי טבעי. תורן של אלבום הסולו הראשון ושונרא הוא אבטיפוס לרוקר התלאביבי פוסט-הפינגווין ופרה-הרוקסן, דמות שראה את הדרך לרבים שיבואו בעקבותיה. (אסף נבו)
צחי בירן בחר את: החשמליות – אחר כך בא הגשם 1999
שנת 2000. אני מוצא את האלבום הזה על מדף המשומשים באוזן השלישית בשינקין. אז, כשעוד הייתי מחפש מוזיקה על מדפים ולא באתרים. מאוד אהבתי את "לונדון" של החשמליות, בלי שהיה לי מושג שהסולן, הכותב והאיש שאחראי על הגיטרות המאוד יפות, עמי לוי, היה הגיטריסט וכותב "זיוה" בפוליאנה פרנק, את בועז כהן, הכותב והפסנתרן, היכרתי בעיקר מביקורות המוזיקה הנהדרות שלו וששימי בן לולו, חבר בפונץ', היה על התופים. זה היה ונשאר אלבום נהדר, מלודי, עגמומי וכל כך ציורי בכתיבה שתיארה אהבה, אכזבה, תשוקה וגם תמונות ילדות. גם היום, כ-15 שנה אחרי צאתו, הוא מופיע אצלי במועדפים על האייפוד. .(צחי בירן)
דרור נחום בחר את : ריר – ריר 1995
ריר היו רן סלוין, אורי פרוסט, אדם הורביץ ואריק חיות. כינו אותם "סופרגרופ" כי סלוין היה ב-3 ח' , פרוסט ב"כרמלה" ו"הפליז" והורביץ ב"מגבעת". הם היו אחת ההחתמות האמיצות של חיים שמש ב"הד ארצי" בתקופה שהיה נראה שרוק ומוזיקה אלטרנטיבית יכולים לחיות באמצעי התקשורת המייניסטרימים. זאת היתה בועה מופלאה עד שהתנפצה. קשה להבין היום איך להקה שעושה רוק מאוד קשה לאוזן מקבלת בלי בעיה חשיפה בטלוויזיה בתוכניות כמו "זהו זה" שהזמינו אותה לנגן שני שירים והיו עוד כמה כאלו כולל בערוץ 2.. במקומונים של אז דיברו עליהם כלהקת חתיכים כאילו היו דוראן דוראן הישראליים.
נחזור ל"ריר" ולמוזיקה שלהם. אלבום מכוסח ואגרסיבי עם גיטרות מופלאות (אורי פרוסט כמובן וגם סלוין) שהתכתב עם כל מה שהגיע אז מ-MTV . הוא נפתח עם "מפיות חומות" המכוסח, ממשיך עם פסיכדליה כבדה ב"ילדת הרוחות" ומשם ל"להיטים" - "הנוקם נקם" ו"עשר בלילה". מצחיק בכלל לחשוב ששיר כמו "שלושה חטאים" יצא כסינגל לרדיו עם כוונה כלשהי. היה ב"ריר" מיקס מעניין בין הגישה הישירה והמוחצנת של הורביץ בהגשה ובטקסטים למופנמת והמופשטות של סלוין. אחד האלבומים שאני תמיד אוהב לחזור אליהם. (דרור נחום)
האלבום המלא של "ריר" להאזנה:
ניר גורלי בחר את: ענבל פרלמוטר – הקלטות אחרונות 1998
האלבום "הקלטות אחרונות" של ענבל פרלמוטר יצא בשנת 1998 מתוך אילוץ. פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים שנה קודם לכן והותירה אחריה סקיצות ביתיות ראשוניות. חברת התקליטיםNMC התלבטה אם להוציא אותן, וכשהחליטה לבסוף לעשות זאת עשתה כל שביכולתה "להשביח" אותן. למזלנו היא הצליחה רק במידה מסוימת. ברור שאם פרלמוטר היתה בחיים היא היתה מפיקה אלבום סולו נהדר, אבל תחת המגבלה הטרגית זכינו ליצירה מושלמת לא פחות (ואולי מרגשת אף יותר). "הקלטות אחרונות" בישר תופעה חדשה יחסית בנוף הישראלי, ובהחלט אפשר להתייחס אליו כאל פורץ דרך. נעשו כאן אלבומי לואו פיי עוד לפני כן, אבל אלבום זה, של זמרת מצליחה כפרלמוטר, הצליח לרכך את אוזניהם של מאזינים רבים ולהנחיל להם את הסאונד הביתי והנא שאמנים רבים מהארץ והעולם השתמשו בו מתוך בחירה, במיוחד כשמהפכת האולפנים הביתיים היתה אז מעבר לפינה. היום, כמעט 20 שנה אחרי, כמובן שהיינו רוצים לראות את פרלמוטר ממשיכה ליצור, אבל מ"הקלטות אחרונות" - למעט אולי השם - לא היינו רוצים לשנות דבר.
שי מנדלסון בחר את: הפליינג בייבי - Inner World 2002
מה צריך בשביל להיות מוזיקאי גדול? כשרון, כריזמה, שירים טובים. ואת כל הדברים האלה אפשר לזרוק לפח אם אין בך את הרצון הבוער שכל העולם ישמע אותך, גם אם כל העולם הזה הוא שני האנשים שהגיעו ביום רביעי לפאב הרוטס. בשבוע הבא יגיעו עוד שניים, ואחר כך עוד שניים, ואחר כך העולם כולו.
Inner world היה הצעד הראשון של גבע אלון, בדרך לכבוש עוד ועוד אוזניים. המילים, הלחנים, השירה והסולואים הארוכים – לפעמים מדי – היו כולם שלו. רק שיקשיבו. ואחר כך הגיע עוד אלבום, ואז קריירת סולו, וקאבר לבואי שגלגל"צ אהבו לחבק, ואלבום בעברית. היום רבים כבר מבלבלים הקול שלו לזה של אריק איינשטיין (לו הקדיש את אלבומו האחרון "תהיי איתי"), ופסטיבלי אינדי מתגאים בו כמופע מרכזי. ועדיין, ישנה התחושה, שהוא עדיין ישמח לשלוף גיטרה ולנגן שלוש וארבע שעות, גם לשני אנשים ברוטס. (שי מנדלסון)
סער גמזו בחר את : גבריאל בלחסן - השנים היפות של גבריאל 2001
כבר בתחילת שנות העשרים שלו החזיק גבריאל בלחסן באחד מסיפורי החיים העשירים והמרתקים שיש כאן באיזור. גבריאל היה טיפוס קיצוני וטוטאלי שבחן את גבולות הרוח על הציר שבין לימוד בישיבה ובין התפקרות מוחלטת, עורך חשבון גלוי ונוקב מאד עם זה שבמרומים, משלב בגאוניות של צורף בין המסורת והבית לבין דהרת הקידמה שהוא פוגש בחוץ. דווקא הצעקות של הבחור "המשוגע" מצליחות לחדור את האדישות של היומיום ולהעיר את המאזין להקשיב.
הפנינים של האלבום הם "האסיאתית הקטנה" שמושר בטעמים מקראיים ומספר את סיפור הטקס של האוננות, השילוב מייצר משהו שלא ניתן להסביר במילים ו"כדורי הרגעה בדבש" שבו חובט גבריאל בכל מה שנקרה בדרכו ומציג אגב כך זוית ראיה לא שגרתית בעליל על החיים של כולנו (סער גמזו)
הבחירות של קוואמי
שי נובלמן - Beautiful Life / בוא לבר – גימל / להקה רטורית – הופעה רטורית / נושאי המגבעת, 'נושאי המגבעת', 1988 / ועדת קישוט - זול אך אלגנטי / אלי לס - הכוכב מלא באכסניות / קין והבל 90210 – וידאודרום / יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי / פוליאנה פרנק – חיה ומתה בארון / גבריאל בלחסן - השנים היפות של גבריאל / Midnight Peacocks - It's A Brutal Machine / מוסה נחמיאס - לונה פארק / Jay Walk Snail - Save Long Lain / פוריטנים צעירים - האלבום האחרון / דויד פרץ - הייקו בלוז
*קוואמי מגיש ועורך ברדיו הקצה kzradio.net
האלבום המלא של קין והבל להאזנה: