בחזרה לקלאסיקות המטאל: "GOTHIC" של פרדייז לוסט
האלבום Gothic במלואו
בחרתי לפתוח את סדרת קלאסיקות המטאל "Back In Black" עם אלבום שהחשיבות שלו עצומה. ומעבר לכך, האלבום הזה עבורי הוא באמת כמו יין ישן, בכל פעם שאני מקשיב לו אני מגלה את היופי הבלתי נגמר שבו. "פרדייז לוסט" הוציאו בהמשך הדרך לא מעט אלבומים מצליחים, אבל "Gothic" נשאר עבורי אלבום הזהב, היהלום שבכתר, אלבום חובה, שנמצא ב"טופ 10" שלי במטאל, ולא זז משם כבר 25 שנה.
הם היו בני 19-18, אני הייתי בן 16, השנה היתה 1991, הם השכילו להבין את מה שלי לקח כמה שנים להפנים, ותמיד מצאתי את עצמי מנסה להדביק את הפער מהם, אלבום אחרי אלבום. מוקד המאבק בינינו בזמנו היה הרצון של "פרדייז לוסט", להקת דת`-דום בריטית, לחבר במוזיקה שלהם את בלאק סאבאת`עם ה"סיסטרס אוף מרסי" ולערבב היטב בסיר, להוסיף רוטב קלידים ומעט קולות נשיים וליצוק פנימה שירת "גראול" כמו מיטב להקות הדת` מטאל של אותן שנים.
ואילו אני, אכלתי בשר לחוד וחלב לחוד והקפדתי להפריד כאחרון המדקדקים - שמעתי את הקיור והסמית`ס בבוקר ואת נפלם דת` ומורביד אנג`ל בערב, אבל לערבב ביניהם? להכניס משטחי קלידים לתוך המטאל שלי? קולות נשיים? גוואעלד!! לא בבית ספרי. היה לי קשה לעכל את הנישואין האלו, שהגיעו אלי משום מקום. ועם זאת, עמוק בלב ידעתי שיש כאן משהו גדול מההבנה שלי באותו רגע, משהו שאבין אותו בהמשך.
אותו המשך הגיע פחות משנה אחר כך. "פרדייז לוסט" הגיעו לישראל לראשונה ב- 1992 עם האלבום הזה להופעה במועדון הרוקסן האגדי, ועד היום ההופעה הזו חרוטה לי בזכרון. ומעבר להופעה, שהיתה נקודת השיא - היה בלתי אפשרי להתעלם מהאלבום הזה באותה שנה. כל אירוע מטאל, כל הופעה, כל מפגש הוא פשוט היה שם, מתנגן, לרוב כמעט במלואו, אני זוכר חורף, אני זוכר נסיעות ארוכות עם האלבום באוזניות בווקמן (תשאלו את ההורים שלכם מה זה) וגשם שוטף. אני זוכר את מועדון "הג`ונגל רוק" באזור התעשייה של פתח תקווה ואת כל מי שמסביבי מקבל מהאלבום הזה את הכאפה של החיים שלו, אני זוכר את יוסי, קובי ואורי מ"אורפנד לנד" עוד לפני שהיתה "אורפנד לנד", בני 16 משתוללים כמו מטורפים במועדון הפתח תיקוואי הטחוב אך הנפלא הזה.
פרדייז לוסט מבצעים את שיר הנושא Gothic בהופעה, 1993
אני זוכר ששבוע אחרי שבוע האלבום הזה הכניע אותי והפכתי ממתנגד גאה למעריץ מושבע. אני זוכר את החולצות השחורות, בלי הדפס של אף להקה, פשוט חולצות שחורות, רצוי מכופתרות עד הכפתור הלפני אחרון, זוכר את אסי אלון ומיכה מ"סאבסטנס פור גאד" מנסים להיראות כמו ניק הולמס או גרגור מקינטוש (תלוי באיזה קטע של השיר מדובר), ואני זוכר גם את עצמי בחלק ניכר מהאירועים משאיר בבית את החולצה של Sodom ומגיע במכופתרת שחורה למהדרין, כולם רצו להראות כמו אנדרו אלדריג` מהסיסטרס אוף מרסי, או לפחות כמו וויין האסי מ The Mission, אבל רק לאסי היו משקפי שמש.
הלהקה שגרמה לנו בעיקר להרגיש
Gothic היה הילד האינטיליגנט בין חבורה שחציה אידיאליסטים וחציה אהבלים עם תעודות, מצד אחד Kreator, Death, Sepultura של שנת 1989-1991 עם הטקסטים החברתיים והמחאתיים שגרמו לנו לחשוב, ומצד שני Deicide, Obituary ו- Cancer עם הטקסטים המטופשים אך המוזיקה המבריקה שגרמה לנו לזוז. ביניהם היתה Paradise Lost. היא בעיקר גרמה לנו להרגיש, לא כל כך לזוז (או דפיקת ראש איטית עם כל השיער, או עמידת נונשלנט עם הסיגריה ביד) ולא כל כך לחשוב, אלא בעיקר להרגיש - ומכאן גדולתה.
הסאונד של Gothic לא היה מלוטש, יש שיגידו בוסרי, מחורבן, לא מגובש, ושאר כינויי מלומדים. אנחנו לא חיפשנו מלוטש, אם רציתי מלוטש לא היה חסר כאלו באותה תקופה, אנחנו חיפשנו עומק, ייחודיות, בלי לדעת שזה מה שאנחנו מחפשים, בלי לדעת כמה הם ינקו מה"סיסטרס", בלי לדעת שניק הולמס הסולן חולה על מוריסי ועל "קוקטו טווינס", רק כי זה נשמע לנו אחר, מרגש, ונגע בנו עמוק.
ומי שם ב-1991 על עטיפת האלבום ויז'ואל כזה מטושטש ולא ברור? איפה השדים? איפה הגולגלות? איפה הציורים של אד רבקה? Gothic היה אחר, הוא לא הקרין טפשות או ילדותיות, הוא הקרין רצינות בריטית ובגרות עד כמה שבני 18-19 יכולים להקרין. האימג`ים של האלבום, שלא הראו אפילו את פניהם של חברי הלהקה (נדיר מאד במטאל), זעקו "המוזיקה קודם". ובלי להבין את זה באופן ישיר, זה עבד עלינו. החברות שלנו שמעו את האלבום הזה כי לא היה בו משהו מאיים, החברים שלנו שלא אהבו מטאל שמעו את "Shattered" ואותו כן אהבו, למרות שמדובר ברוק גותי עם סוג של גראול, כי את מה שהיה קרוי אז "ניו וייב" הם כן שמעו.
ביצוע ל-"Shaterred" בהופעה, 1992.
גם היה קשה לצחוק על "פרדייז" ועל האלבום הזה. אפילו המוכרים בחנויות בתל אביב, שבכל פעם שהייתי מגיע לשמוע תקליט מטאל היו מעקמים פרצוף - במקרה הזה הם נתנו כבוד, לא מתעסקים עם Gothic, אפילו בשנקין של 1991.
השיר הפותח, "Gothic", הוא בעצם מייצג מובהק של כל האלבום, עם מושלמות של ריפים ואווירה, ומעל לכל עבודה של שניים שבפשטות שלהם יצרו קלאסיקה: גרגור מקינטוש עם סגנון הנגינה והריפים ה"פתוחים" שלו, שהפך לטרייד-מארק, וניק הולמס הסולן עם קולו העמוק והטקסטים שאז קלעו ביוק למה שהרגשנו - האם נזכה לעוד יום? האם נולדנו להיות צל בעולם חיוור? אלו דימויים מופשטים, אבל בלא מעט מקרים לא צריך להגיד "אני אוהב אותך" עם מילון ללטינית, לפעמים הפשוט, הבסיסי, כשהוא פורץ החוצה מהבטן, הוא הכי נכון, הכי אותנטי.
"שים פרדייז", והרוקסן באוויר
חובה לדבר גם על "Eternal", השיר שרק מלשמוע את ארבע השניות הראשונות שלו אני עף בזמן למועדון רוקסן ולערבי "מוות לטכנו". אבי יוסף ולירון תאני תקלטו, וכש-"Eternal" מתחיל להתנגן תוך שנייה וחצי כל "חדר הפיצות והשולחנות" (תשאלו את בוגרי הרוקסן מה זה) היה מתרוקן והמועדון היה עף באוויר, היום קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת, אז קראו לזה Gothic או בפשטות פתח תיקוואית "שים פרדייז".
וברצינות, "Eternal" היה ועודו שיר ענק, שניים וחצי אקורדים, ליין קלידים פשטני שאם מישהו היה מביא לחזרה, או גרוע מכך - שר אותו לחברי הלהקה, הם היו שולחים אותו לשחק בדוקים, אבל זה עבד, מה זה עבד - פירק את עולם המטאל של 91'-92' לחתיכות, השיר הזה היה ה-"Master Of Puppets" של דור שלם של לובשי שחור, וגם הטקסט, עם כל הנאיביות שבו, חדר פנימה, עד היום אם אני שומע אותו ועוצם עיניים - אני ברוקסן.
Eternal בקליפ Live
Gothic האלבום פתח את הדלת לז`אנר שלם. לא יהיה הוגן להגיד ש-Anathema ו-My Dying Bride לא היו מצליחות בלעדיו, היות וה "שלישייה הבריטית" החלה בזמן מקביל, אבל אם אפתח כאן רשימה של להקות שינקו ממנו, גנבו ממנו או הושפעו ממנו ולמדו ממנו, אני אצטרך ארבעה עמודים. זה מתחיל ב Salem ואורפנד לנד המקומיים שלנו (בעיקר באלבומים Kadish ו Sahara), ממשיך דרך Katatonia ו-Draconian השבדים, Tiamat, Novembers Doom, Swallow The Sun, Opeth, Sentenced, ועוד ועוד - מאות להקות שרובינו מכירים ואוהבים, שספגו מהאלבום הזה המון וביטאו את מה שקלטו בתוך היצירה שלהן בשנים שלאחר מכן. עד היום האלבום הזה ממשיך להנביט נכדים ונינים לרוב ומשפחת ה- Gothic Doom Metal שמחה ומאושרת (סליחה: עגמומית וקודרת..).
מה שהשכלתי להבין עם השנים זה שהגדולה בפשטות היתה ליצור חומר כזה, לקחת את הסולמות האיטיים והעצובים של בלאק סבאת` ואת הריפים ה"פתוחים" שלהם, לשלב את זה בדת` מטאל איטי, ולקנח ברוק גותי בריטי כמו שיצרו ה"מרסי" חמש שנים קודם. על עטיפת התקליט במהדורה הראשונה היה מודפס המשפט "האם ניק הולמס הוא אנדרו אלדריג` (סולן הסיסטרס אוף מרסי) החדש? או שהוא משיח חדש?". במהדורות הבאות של האלבום הכיתוב נעלם, אולי כי Gothic הביא את "פרדייז" להצלחה לא פחותה מזו של "הסיסטרס", לפחות בתוך המטאל, ואף אחד לא אוהב להודות שהוא "הושפע" מאחרים.
את "Gothic" שמעתי לדעתי, בחשבון גס מעל לאלפיים פעם (במספרים: 2000), במשך 25 שנה כמעט. היו ימים ששמעתי אותו שלוש-ארבע פעמים ביום, בעיקר בשנים הראשונות. אני מכיר בו כל תו, כל פיפס, וגם בזמן כתיבת שורות אלו, כשאני מקשיב לו שוב בפעם ה 2459 בערך, אני נהנה כמו בגיל 16, הוא לא עמד במבחן הזמן, אלא הוא גבר על הזמן, על כל מה שעברתי בעשרים וחמש השנים האלו מאז נפגשנו לראשונה, והוא מצליח לרגש אותי כמו אז.
#פרדייזלוסט #מטאל #האבימטאל #בינלאומי #כתבות #פרדיסלוסט #הבימטאל #רוקכבד #Gothic #גותיק #אלבום #בלאקסאבאת #מטאלאנגלי #מטאלבריטי #להקה #להקתמטאל #אורפנדלנד #סאבסטנספורגאד #אסיאלון #ניקהולמס #גרגורמקינטוש #אנדרואלדריג #ParadiseLost #לירוןתאני #רוקסן #אבייוסף #שינקין #ניינטיז #שנותהתשעים #מטאלבשנותהתשעים #שנותה90 #90 #salem #סיסטרסאוףמרסי #סיסטרזאוףמרסי #קוביפרחי #פרדייסלוסט #paradiselost